עברון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו, יתרת חובה של התובעת לנתבע/לבנק, בגין הלוואה אשר נטלה ממנו, הינו 570,000 ₪ נכון לחודש יוני 2006, בהפחתת כל התשלומים ששילמה התובעת מאותו מועד ועד למועד פסק הדין בתביעה זו. היתרה תהווה את יתרת ההלוואה לסילוק על ידי התובעת.

א. תמצית טענות התובעת

1. בחודש ספטמבר שנת 1995 נטלה התובעת מהנתבע הלוואה על סך 500,000 ₪ לתקופה של 20 שנה (להלן: "ההלוואה"). להבטחת השבת ההלוואה, שעבדה התובעת לטובת הנתבע במשכנתא, יחידת דור שבבעלות התובעת במלון דניאל בהרצליה (להלן: "הנכס").

בשנת 2005 הגיעו התשלומים החודשיים לתשלום פירעון ההלוואה לסך 4,000 ₪ והתובעת פנתה אל הבנק, כדי שיופחתו התשלומים החודשיים לסך של 3,000 ₪ לכל חודש. הצדדים הסכימו למחזר את ההלוואה לתקופה נוספת של 20 שנה והנתבעת חויבה, ללא ידיעתה, בקנס שבירה בסך 60,000 ₪.

למרות מחזור ההלוואה וגביית קנס השבירה, בדיעבד הסתבר לתובעת, כי התשלומים החודשיים גדלו במקום שיפחתו. בתשובה לפנייתה לנתבע בחודש יוני 2006, הציע לה מנהל הסניף, מר אורי יוניסי לבצע מחזור נוסף של ההלוואה ל - 30 שנה, כך שהתשלום החודשי יהיה 3,000 ₪ ושוב, כנגד קנס שבירה שסכומו לא ידוע לתובעת. מר יוניסי אף אמר לה כי סכום ההלוואה באותו מועד היה 570,000 ₪.

כאשר הבהירה לו התובעת, כי לא תוכל לפרוע את ההלוואה מפאת עיקול הרובץ על הנכס, אמר לה מר יוניסי, כי סכום ההלוואה יעמוד על סך 570,000 ₪ ללא הגבלת זמן, בניכוי תשלומים נוספים שישולמו על ידה, עד למועד פירעון ההלוואה. לכן, הסכימה התובעת למחזור נוסף של ההלוואה לשלושים שנה, אך גם אז לא פחתו התשלומים והמשיכו לעמוד על סך 4,000 ₪, בניגוד למה שהובטח לה, ולמרות שמחזרה פעמיים את ההלוואה ושילמה פעמיים קנס שבירה.

2. בשנת 2008 פנתה התובעת שוב אל הנתבע, במטרה להפחית את התשלום החודשי לסך של 3,000 ₪ לכל חודש. פקידת הבנק אמרה לה, כי נראה שהתובעת משלמת סכום חודשי גבוה ועד לתוצאות בדיקתה, אישרה לתובעת לשלם כל חודש 3,000 ₪ בלבד על חשבון פירעון ההלוואה. הנתבע לא השיב לפנייתה והתובעת המשיכה לשלם את הסכום המופחת של 3,000 ₪. בחודש יוני 2009 הודיע לה הנתבע כי עליה לשוב ולשלם מדי חודש 4,000 ₪.

3. כיוון שהנתבע הפר את כל התחייבויותיו, ביקשה התובעת להביא את ההתקשרות עם הבנק לידי סיום ולשלם את יתרת ההלוואה בסך 570,000 ₪, נכון לחודש יוני 2006, בניכוי כל התשלומים ששילמה מאז בסך 200,000 ₪. זאת, בהתאם לאישור הנתבע כעולה מנספח א' לכתב התביעה, שהינו פלט ממחשב הבנק ולפיו, במידה וישולם 570,000 ₪ כל יתרת ההלוואה תימחק על פי הסכם עם אורי יוניסי.

הבנק סרב לפניית התובעת, ולכן עותרת התובעת לפסק דין הקובע כי הסך 570,000 ₪ נכון לחודש יוני 2005, הינו סכום ההלוואה ועליה לשלם לבנק סכום זה בניכוי הסכומים ששילמה מאותו מועד.

ב. תמצית טענות הנתבע

1. בגין חוב פיגורים בהלוואה נשוא התביעה דנן, הגיש הנתבע כנגד התובעת תביעה בסדר דין מקוצר ביום 24.6.03. סמוך לאחר מכן נשלחה אל התובעת ביום 13.12.03 התראה וביום 14.1.04 נפתח כנגדה תיק הוצאה לפועל 5-01-05562-04 למימוש שיעבוד הנכס אשר ניתן להבטחת החזר ההלוואה. ביום 18.3.04 מונה ב"כ הנתבע ככונס נכסים לנכס המשועבד.

ממועד נטילת ההלוואה ועד להגשת התביעה דנן, פנתה התובעת פעמים רבות לנתבע בבקשה להקל עליה בתשלומים שעליה לשלם, והנתבע, לפנים משורת הדין בא לקראתה.

הנתבע מפרט לפחות 8 פניות של התובעת, החל מיום 31.12.01 ועד 12.11.03 שנענו על ידי הבנק, כך או אחרת, ולפנים משורת הדין, כולל תיקונים להסכם ההלוואה שבוצעו לבקשה.

2. לפנייה נוספת של התובעת, ושוב לפנים משורת הדין ונוכח בקשתה לסילוק ההלוואה, הנתבע קבע לבקשתה ביום 29.6.06, כי ככל שהתובעת תשלם סכום חד פעמי של 570,000 ₪ תימחק יתרת ההלוואה.

אלא שהתובעת לא "ניצלה" הזדמנות זו ולא פעלה על פי האמור בהצעת הבנק,לא שילמה את סכום ההצעה ואף לא את חלקו, ומשכך, הסכם הפריסה האחרון מיום 5.8.03 שנערך על פי בקשתה, הינו בתוקף.

אין ללמוד מהצעת הבנק, כי סכום זה של 570,000 ₪ הוא סכום החוב של התובעת לבנק לאותו מועד. הייתה זו הצעה לפנים משורת הדין ומעולם לא נאמר לתובעת שההצעה מיום 29.6.06 אינה מוגבלת בזמן.

משכך, וכיוון שהתובעת לא קיבלה את הצעה הבנק ולא פעלה על פיה, אין ממש בטענתה, כי הסך של 570,000 ₪ הינו יתרת ההלוואה לפירעון. יתרת ההלוואה לפירעון, נכון ליום 31.3.10 הינה 759,510.70 ₪.

3. הנתבע מכחיש את טענת התובעת ולפיה היא שילמה קנס שבירה בסך 60,000 ₪ בעת פריסת ההלוואה מחדש, מה עוד שלא כל יתרת הלוואה נפרסה מחדש אלא רק הפיגור בפועל. אכן, כאשר לווה פורס הלוואתו מחדש ובוצע תיקון להסכם ההלוואה, עליו לשאת בעלות ההוצאות שאינן בסדר גודל הנטען על ידי התובעת.

נספח א' לכתב התביעה, עליו נסמכת התובעת בתביעתה, הינו מסמך פנימי של הבנק המעיד, כי יתרת ההלוואה גבוהה מזו שצוינה במסמך. בכל מקרה, התובעת לא שילמה את הסכום הנקוב במסמך זה מעולם.